למה ,בעצם, זה כל כך נורא לגדול בצילה של אם נרקיסיטית?

אנשים שגדלו, למזלם הגדול, עם זוג הורים נורמטיביים מתקשים, עד מתקשים מאוד להבין ולהתחבר לאלה שלא. השאלה מדוע זה ככה, היא כבר שאלה פילוסופית שהתשובה אליה נעוצה במחשבה שכל הורה רוצה בטובת ילדיו בלבד. לצערי, לא ככה הם פני הדברים אצל אנשים שגדלו בצילם של הורים נרקיסיסטים. הורים נרקיסיסטים מסתכלים על טובתם האישית, וטובתם האישית קודמת לכל. אם טובת ילדיהם משרתת את טובתם האישית, אז הכל בסדר, ואם לא, אז זאת מלחמת עולמות, כזאת שרואים בסרטים.

במאמר זה אתמקד בבנות לאימהות נרקיסיסטיות (תחום ההתמחות שלי), אך עיקרי הדברים זהים לשני המינים.

המשמעות הבסיסית של נרקיסיזם הורי הוא חוסר היכולת להעניק אמפתיה ואהבה הורית ללא תנאים לבנות. אם נרקיסיסטית רואה בבתה מעין הרחבה של עצמה, והמשמעות של זה היא שהבת אינה נתפסת כישות נפרדת ממנה. הבת היא מבחינתה יד, או רגל, או כל חלק אחר שתבחרו להציג, וזה כמובן כל עוד הבת משרתת את מטרותיה של האם, כי כשהיא לא עושה זאת האם משליכה אותה ממנה חזרה אל העולם ומתנערת ממנה. הבת לומדת שעליה לציית לאמה ולקבל אישור ממנה, כי כל עוד היא עושה את זה האם תקבל אותה, ואם לא, היא תושלך באכזריות אל העולם, מבודדת מכולם, מכיוון שהאם היא הכוח המניע של המשפחה הגרעינית במשפחות מסוג זה, ואם יש ילד סורר על פי תפיסתה, היא תסית נגדו את כל המשפחה כולה ותבודד אותו, על מנת להחזיר אותו למקום שממנו יצא, ומבחינתה התקלקל.

בנות לאימהות נרקיסיסטיות מהיום שנולדו מבינות שתפקידן העולם הוא להוות כלי שרת לאימותיהן, זה התנאי העיקרי לקיום שלהן בעולם, וללא האם אין להן כל קיום עצמאי בעולם. יותר מזה, בנות שגדלו עם אימהות נרקיסיסטיות לומדות מהיום הראשון שהן לא טובות מספיק כפי שהן. הן לא יפות מספיק, הן לא חכמות מספיק, הן לא טובות לב מספיק – הן פשוט לא. הן מוערכות על ידי האם לפי מה שהן עושות, ולא בזכות מי שהן. כשהבנות הן ילדות קטנות, השליטה של האם בהן היא מלאה: האם מחליטה מה ילבשו, מה יאמרו ומה יעשו, וברגע שהן מתנגדות מתחילה מלחמת העולמות.

האם הנרקיסיסטית "מלמדת" את בתה ספק עצמי ועירעור עצמי על ידי משפטים כגון: "תבדקי את עצמך", "לא ראית נכון", "לא הבנת נכון", "לא שמעת נכון" וכדומה. הבנות לומדות שהן לא יכולות לסמוך על הרגשות שלהן, מחשבות, תפיסות, ואפילו לא יכולות לסמוך על החושים שלהן עצמן. הראייה הזאת את העולם לא רק מערערת מציאות והרסנית, אלא מלמדת את הבת שהעולם הוא "איום ונורא", וש"רק אמא יודעת לתווך אותו, ולנתב בתוכו", ולכן על הבנות לסמוך אך ורק על מה שאמא אומרת, או משדרת להן. עירעור המציאות מהותי עד כדי כך שהאם למעשה מחליטה עבור בתה מה היא מרגישה, רואה, שומעת וכדומה. הבת שאין לה קיום עצמאי, לא באמת יודעת מי היא כאדם, אלא חושבת שהאישיות שלה עצמה היא מה שאמה החליטה עבורה. למשל: האם החליטה שהבת לא אוהבת שוקולד. היא משכנעת את הבת שהיא לא אוהבת שוקולד, היא משדרת לסביבה שהבת לא אוהבת שוקולד, עד שהבת עצמה משתכנעת בנוגע לעצמה, שאכן היא לא אוהבת שוקולד. ככה זה בכל נושא ונושא, עד כדי כך שהבנות בבגרותן, לא מכירות את עצמן, לא יודעות מה הן רוצות או אוהבות, מה השאיפות שלהן וכדומה.

אימהות נרקיסיסטיות הן חסרות כל אמפתיה כלפי הבנות שלהן. הן לא רואות ולא מבינות את הכאב הרגשי ואף הפיסי שלהן. הן מרבות להשליך את הרגשות שלהן על בנותיהן, ולא מסוגלות להיות שם עבורן. מילים כמו "את מגזימה", "זה לא כזה נורא", "למה את תמיד עושה דרמות מכל דבר" וכדומה, מקטינות את מה שהבת מרגישה ולא מעניקות לגיטימציה לכאב זה או אחר. הבנות לומדות להתעלם מכאבים, בוודאי שלא לדברר אותם, עדיף להשתיק את הכאב, לא להבחין בו אפילו, כי אז הוא לא מתקיים ואם הוא לא קיים הוא נעלם.

מחסור באהבה ללא תנאי בילדות גורם לפגעים רבים בבגרות. בנות לאימהות נרקיסיסטיות מרגישות פעמים רבות לא ראויות, שלא באמת ניתן לאהוב אותן, הן מתקשות לבטוח בבני אדם, ומתקשות לייצר אישיות עצמאית. על התחושות בבגרות ועל התפתחות נשיותה של הבת אכתוב בפוסט הבא. ועד אז, אם אתן אימהות אהבו את ילדיכן אהבה ללא תנאי, היו שם בשבילם ועבורם, תלמדו מי הם האנשים האלה שבחרתם להביא אל העולם, והעניקו להם ערכים.